The Avatar Times

 

לתודעה יש יכולות שמאפשרות לנו לעכל את היקום הפיזי ולהתמודד עמו. כל אחד מודע פחות או יותר ליכולות אלה. באופן כללי הן כוללות דמיון, חשיבה והיזכרות. אלה היבטים של ההכרה החושבת.

 

רק מעטים מודעים לכך שלתודעה יש טבע הרבה יותר נרחב, ראשוני, מעל ומעבר להכרה החושבת. טבע זה הוא רובד ההוויה. כאשר מגיעים אליו, עתיד מה שנחשב קודם לכן חשוב בעיני הדמיון, החשיבה והזיכרון להפוך לבלתי רלוונטי לחלוטין. מרובד עמוק זה, ניתן לתמצת את סך כל האירועים וההתנסויות של התודעה המתעוררת הרגילה באופן משביע רצון באמצעות ביטוי משועשע של תבונה: "זה משהו".

בהנחה שאנשים שורדים את לידתם ונכללים בפרמטרים הנורמליים של מוטציה גנטית, הם מצוידים באופן מולד בתודעה בעלת יכולת חשיבה, דמיון והיזכרות – הכרה חושבת. לאמיתו של דבר, הם כמעט ולא מצוידים בשום דבר אחר. התוצאה היא שההוויה צומחת כשתשומת הלב שלה ממוקדת בפרסים ובקשיים של הקיום במציאות פיזית מוגדרת. חגיגה ואבק. כל רמז בדבר קיומה של מציאות שמעבר לזה (או שניתן ליצור אותה) ושעשויה להציע משחקים מענינים יותר מאשר וריאציות על פרדיגמת הכאב-תענוג, נחשבות לפנטזיה, או למדע בדיוני.

לגבי רוב ההוויות, הזהות האמיתית הראשונה היא ההגדרה החפוזה משהו של המודעות: "אני תינוק". זוהי הצהרת עוגן בגוף בשר ודם.

החלק העצוב הוא שההוויה מבלה את שארית חייה מעוגנת. היא מכלה את האנרגיה שלה בהטלאה וציפוי של הצהרת ההולדת הזאת במסקנות והתנסויות שמעוצבות מתפישה ושיפוטים של המציאות הפיזית. אין זה מן התבונה לבלבל את רובד ההוויה עם היקום הפיזי.

לבסוף, מגיעה ההוויה לסוף חייה הפיזיים כשהיא עדיין מעוגנת בהגדרות של ההכרה החושבת.

אתם יכולים לכנות את ההכרה המים הרדודים של התודעה. מה החמיצה ההוויה? את פלא החיים? את התפעמות הבריאה? אקסטזת האלוהי? בעיקר, היא החמיצה כל אפשרות של התנסות באמת. ההתנסות האמיתית היחידה שלה היא התחושה שהייתה מזוהה שלא באושר עם ההגדרה המורכבת שדרשה אין סוף תחזוקה. זה מה שעובר על מי שחי חיים שפויים במציאות הפיזית.

ההוויה יוצאת מן הגוף ומתנערת מן השכחה של ההגדרה. "ובכן", היא אומרת. "זה משהו". כשהיא מתייחסת להגדרות המנטאליות והפיזיות הנעלמות והולכות שחלמה שהן היא. ישנה הכרה גורפת בכך שתודעת החשיבה, הדמיון וההיזכרות היא מגבילה ביותר. היא מעגנת את החיים בנקודה אחת. אז ההוויה לומדת את השיעור הראשון של אווטר, אבל מבלי לרכוש את הכלים. וזה לקח תקופת חיים שלמה. זה ממש לאט מדי. האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם כמה גלגולים ידרשו כדי להכיר בכך שמה שהיא חווה עשוי להיות קשור באופן כלשהו במה שהיא יצרה? זה איטי.

מה שנדרש הוא דרך שבה תוכל ההוויה להרים את העוגן של ההגדרה העצמית, מבלי למות, ולשוט אל תוך הממלכות הנצחיות שמעבר להכרה. לחזור הביתה. איך בדיוק ללמד מישהו לעשות זאת היווה אתגר לכל התורות הרוחניות. אתם מבינים, ככל שההוויה עבדה קשה יותר (דמיינה, חשבה, זכרה) כדי להרים את העוגן, כך נעשה העוגן כבד יותר. ההכרה עלולה להוות כלא פרדוקסלי.

אבל חכו. עכשיו ההוויה רואה את כל האווטרים האלה משייטים סביב, נהנים מהתנסויות מדהימות בחייהם ועדיין נמצאים במגע עם משהו בר קיימא יותר מאשר משכורת. אינטואיטיבית, ההוויה יודעת שהזכות להארה ואושר היא יותר מאשר מקרה. ההוויה יודע שחייבת להיות דרך לחמוק מעוגן ההכרה חושבת.

 

כיצד מרימים את העוגן? הסוד הוא לא לעשות כלום באופן מכוון. כיצד יכולה ההוויה לא לעשות כלום באופן מכוון? זהו שיעור מפתח של היקום. בלא הכלים של אווטר, לא לעשות כלום באופן מכוון הוא דבר שלא קל ללמוד. קשה גם להסביר זאת.

ישנם רגעים אקראיים בחיים, כאשר החשיבה נפסקת ובין שאר הדברים, ההוויה נעשית מודעת לחלוטין לנסיבות הגלגול הפיזי שלה, מבלי להגיב לכך.

לפחות צריכים להיות רגעים כאלה – תקופות חיים בהן תשומת הלב נעה אל מעבר להררי הדאגות היומיומיות. העצמי היומיומי הולך לישון, ומתעורר עצמי יוצא דופן. עצמי יוצא דופן זה, האני הגבוה, הוא בעל תכונות שאינן מצויות באני היומיומי. איכות זו היא נקודת המבט של ההכרה השקטה. הכרה שקטה היא בלתי תלויה בזמן, ואינה מגיבה או יוצרת שלא במכוון. העוגן של "אני זה ולא זה" נעלם.

מתעוררת מודעות שהיא מעבר לכל מבנה של הגדרה. זהו רגע אמיתי של הארה.

השגת מצב זה של הכרה שקטה, אפילו לרגע, הוא הישג רב עומק. הישג עצום אף יותר הוא לשמר מצב זה. זהו הישג כל כך יוצא דופן עד שכאשר אומרים להוויה שמצב ההכרה השקטה הינו תוצאה צפויה של קורס האווטר, נתקלים בדרך כלל בחוסר אמון.

ההכרה החושבת-מדמיינת-זוכרת היא יוצר בלתי נלאה. היא מחטטת בעבר בחיפוש מניעים כמו דב רעב בערמת אשפה. היא משליכה כוונות על אנשים אחרים. היא משליכה שמחה וסכנה אל העתיד. היא יוצרת התרחשויות דמיוניות, מחשבת ועושה תכנונים אסטרטגיים, מנבאת רעות וסובלת מתוצאות שמעולם לא התרחשו. היא כותבת דיאלוגים דמוניים שלעולם לא יושמעו בקול רם. היא דואגת. היא שרה את אותו השיר שוב ושוב. היא מנתחת את עצמה, מהללת ומגנה בהתאם לתסריט נשכח כלשהו. היא מנתחת בטירוף מניעים נסתרים אפילו בהערות התמימות ביותר, ולא מפסיקה להסביר את עצמה לעצמה.

מדי פעם, איפשהו בין תקווה לייאוש, ההוויה תוהה: "על מה בעצם החיים"? ואז היא מתרה בעצמה להיות מציאותית. היא תוהה עוד קצת בדבר האפשרות להיות שקטה. "הכרה שקטה"? כן, בטח, אני יודעת על זה המון. כשהייתי בהודו..."

חווית ההכרה השקטה היא כל כך מדהימה ביופיה, עד שרבים מהאנשים שמתנסים בה לרגע, מבלים את שארית חייהם בדיבור על כך. כך נולדות דתות. בניסיון לתאר את ההתנסות שהאיכות הבסיסית ביותר שלה הוא שהיא בלתי ניתנת לתיאור. רגע בלתי ניתן לתיאור זה של התנסות הופך למקדש זיכרון בהכרה. תבנית מנטאלית חקוקה. ובכל זאת, זה יכול להיות זיכרון בעל ערך במונחים של התמודדות עם הלחץ ורפיון הידיים שהחיים טומנים בחובם. זהו צלם מנטאלי של תקווה.

מקובל מאוד לחשוב שלחווית ההכרה השקטה ניתן להגיע רק אחרי אימון ממושך וקשה (או אולי כזה שהתעורר באופן רגעי באמצעות קסם שמאני כלשהו). זה נחשב לחוויה כל כך שבירה וחמקמקה, שאפילו נשימה בלתי מודעת אחת עלולה להרוס אותה. לפיכך, בהחלט מפתיע שאווטר יכול ללמד אדם כיצד ליצור באופן מכוון מצב תודעה זה תוך מספר ימים. בהחלט הפתעה נעימה!

מה שמדהים אף יותר, אבל מן הסתם נכון, הוא לגלות שמאז השקת האווטר ב-1987, השיגו יותר הוויות מצב יציב זה של הכרה שקטה מאשר בכל הדורות לפני אווטר. שוב אין צורך להתנתק מן העולם, או לחיות חיים של התכחשות עצמית, או לסכן את

בריאותכם הנפשית כדי להגיע למצב של הכרה שקטה. פשוט עשו אווטר.

 

סיפורו של קורס האווטר

אז בשורה התחתונה, על מה זה וכמה זה עולה?